היום רכבתי 1,107 ק"מ ברוטו, 892 ק"מ נטו – סיפור מדהים

רואים כאן את התיק, את מעטפת המסמכים הצהובה ואת לשונית הסגירה

הבוקר השכמתי בשש. אמרו שארוחת בוקר מגישים בשש וחצי. ממש התאים לי כי רציתי לרכוב כמה שיותר כדי לסגור את הפיגור בלו"ז שנוצר עקב איחור הגעת האופנוע ליוון. בעודי אורז לפני הירידה לאוכל, שמתי לפתע לב שמעטפת המסמכים חסרה. מעטפת פלסטיק צהובה ובה כל מסמכי הנסיעה – דרכון, ביטוח, רשיון רכב, כרטיס טיסה ארצה. "איך נעלמה" אני שובר את הראש ותופס פאניקה אמיתית. הפכתי את החדר, נאדה, נעלמה. לא יתכן שמישהו גנב אותה וגם לא הלכה לאיבוד כי התיק תמיד איתי על האופנוע ותמיד סגור. בנקודה זו נזכרתי לפתע באירוע שולי שקרה אמש. הגעתי לתחנת דלק ובעודי מתדלק, פתחתי את התיק כדי להוציא בקבוק מים שהיה בתוכו. לגמתי את מלוא תוכנו והשלכתיו לפח. נגשתי לשלם, עליתי על האופנוע והתחלתי לרכוב. מיד לכשעליתי על האוטוסטרדה הרגשתי טפיחה קלה בגב וכשעצרתי, התברר לי שרוכסן התיק אינו רכוס. חשבתי לתומי שלשונית הפתח היא שתפחה בגבי. סגרתי את הרוכסן והפלגתי הלאה. זכרון ארוע זה העלה בי את ההשערה שמה שהיכה בגבי היתה מעטפת המסמכים הצהובה שהתעופפה לה מהתיק. הפאניקה הלכה והעצימה, ובנקודה זו אני מבין שהלך הטיול. דחיתי את כל המחשבות על האופציות העומדות בפני והחלטתי ללכת על אופציה אחת – לחזור למקום האירוע ולחפש את האובדן. ביני לבין עצמי ידעתי שהסיכוי למצוא משהו קלוש ביותר. צריך תחילה להזכר בדיוק היכן זה קרה, ונניח שאגיע למקום המדויק, לא ברור שהמעטפה מונחת לה גלויה וממתינה לי. בשולי האוטוסטרדה עשב גבוה ושיחים לרוב, ואלפי המכוניות שעברו על פניה בטח לא עשו עימה חסד. בכל זאת יצאתי אחרי ארוחת בוקר מינימלית בלתי טעימה בעליל. למזלי שמרתי את קבלת התדלוק ממנה הורדתי את כתובת התחנה אל ה-GPS. עניין של 111 ק"מ דרומה, חזרה, הפוך. היה לי מספיק זמן לחשוב מה אעשה אם לא תימצא האבידה. בעיקר דאגתי לדרכון שבלעדיו יהיה קשה. צריך להוציא חדש. איפוא? בשגרירות ברומא? מה, עכשיו הכל מתמוטט? וגם הויזה לארה"ב הלכה פייפן? וגם אין אוניה בשבוע הבא (בתיקונים). מה עושים? אולי בכל זאת אמשיך בתוכנית ללא המסמכים? כל האופציות גרועות וביני לבין עצמי החלטתי לדחות את ההחלטה עד אחרי החיפוש. הגעתי לתחנת הדלק ומיד נכנסתי למשרד. היו שם שתי נשים שהמבוגרת ביניהן זכרה אותי מאתמול. אני באנגלית והן באיטלקית, מנסים לתקשר. לא, אף אחד לא מצא ולא השאיר אצלם את המעטפה. יצאתי מהתחנה לחיפוש רגלי ותוך שאני סוקר את השוליים ואת הצמחיה שמעבר לגדר ההפרדה ראיתי מרחוק את משטח ה-SOS המיועד לעצירת חירום. נזכרתי שבעצם רכבתי עד אליו כדי לעצור ולבדוק מה היה פשר החבטה הקלה שחשתי בגבי. עובדה זו עודדה אותי בכך שידעתי לפחות לאורך איזה קטע עלי לחפש, והייתי כבר מוכן להשקיע בכך שעות רבות. בחצי הדרך לערך ראיתי אותו, מרחוק. אהבתי את הכחול העמוק הזה מונח לו בשיויון נפש בשוליים וכאילו כלום. הדרכון. במרחק של עשרה מטרים ממנו מצאתי בין השיחים את טופס רשיון הרכב המתורגם לאנגלית וממש לידו את המעטפה הצהובה ובה שאר התכולה. הכל שלם, הכל נמצא. דמעות של אושר ופורקן הציפו את עיני, פעם שניה בבוקר זה (בבפעם הראשונה היו אלה דמעות של כאב ויאוש). חזרתי לתחנת הדלק, למשרד, נופפתי לעבר השתיים עוד מרחוק כשהמעטפה בידי, וכל אחת מהן זכתה לשתי נשיקות לחי.

1,107 ק"מ ברוטו

עזבתי את המלון בסביבות שבע בבוקר ורכבתי בכיוון ההפוך. בעשר ורבע חלפתי על פני אותו מלון כשהפעם אני בכיוון הנכון (צפונה) ומד המרחק מראה 215 ק"מ. סה"כ רכבתי היום 1,107 ק"מ ברוטו כש-892 ק"מ מתוכם הם נטו. ללא הארוע הזה היית מספיק להגיע לרוסטוק בצפונה של גרמניה כדי לעלות על המעבורת לשבדיה בשעה 22:00, ובכך הייתי סוגר את הפער. אבל אני לא מתלונן ואין מאושר ממני על סופו הטוב של הסיפור.

נגמר הנאחס? מה אתם אומרים?

נ.ב.

1. בשל קשיי אינטרנט לא פורסם פוסט זה במועדו.

2. אני מקבל תגובות רבות לפוסטים שלי ומודה על כך לכל המגיבים. זה מעודד את רוחי וממריץ אותי להמשיך ולכתוב. מטבע הדברים אין באפשרותי להודות פרטנית למגיבים ועם כל אחד ואחד מכם הסליחה.

חזרה לתחנת הדלק לשם חיפוש מעטפת המסמכים

קבלת התידלוק

יום רביעי 6.7